סוציאל דמוקרטיה שבדית - שנות פריצת הדרך

שנות פריצת הדרך

חלק 1 מתוך 6. רשומה 2 מתוך 3 (מבוא) 

שנות ה 20 של המאה העשרים בשבדיה ידועות כשנות ממשל המיעוט, כאשר לאף מפלגה לא היה רוב(*בשבדיה המפלגה או קבוצת מפלגות הגדולה ביותר בפרלמנט מקבלת את השלטון גם אם אין לה רוב בפרלמנט)בפרלמנט ולא התפתח שיתוף בין מפלגתי שיכל לייצור רוב יציב כזה.

מתחילת 1920 ועד 1932 התחלפו בשבדיה 10 ממשלות, כשרובן שלטו פחות משנתיים, ושלוש מהן מטעם הסוציאל דמוקרטים. חוסר היציבות הפוליטי והבעיות הכלכליות הקשות של שנות העשרים שבאו לידי ביטוי באבטלה גבוהה ומיתון כבד מזערו את יכולת התמרון הפוליטית-כלכלית והרפורמות הסוציאל דמוקרטיות הוקפאו לתקופה טובה יותר.

העובדה שהתנועה הסוציאל דמוקרטית שנחשבה לסכנה חברתית רק לפני כמה עשורים הצליחה להגיע לשלטון, היא כשלעצמה מצביעה על שינוי חברתי עמוק בחברה השבדית. אופוזיציה וחשש מתנועת העבודה עדיין ניתן היה למצוא בתנועות השמרניות. בבחירות של 1928, אחת מהמפלגות השמרניות הציגה תמונות של אשה הנלקחת מביתה בכוח ונמכרת לעבדות(לכהי עור), ומפלגה אחרת הציגה תמונה של אנשים המאבדים את ביתם וחסכונותיהם.

בשנת 1932, לאחר הצלחה גדולה בבחירות הכלליות וכשהבטחת הבחירות המרכזית שלה היא מלחמה באבטלה, הקימה המפלגה הסוציאל דמוקרטית את הממשלה הרביעית שלה. המפלגה הסוציאל דמוקרטית לא השיגה רוב בפרלמנט, אך הסכם עם "איגוד החקלאים "(*היום זו "מפלגת המרכז השבדית") בשנת 1933 על מדיניות כלכלית(* הסכם "socalled" ליישוב המשבר הכלכלי) יצר בסיס יציב להקמת ממשלת רוב, זו הייתה תחילתו של עידן של שיתופי פעולה שנמשך לסירוגין חלק גדול מהמאה העשרים, כששיתוף הפעולה האחרון בין המפלגות(המפלגה הסוציאל דמוקרטית עם מפלגת המרכז) היה באמצע שנות התשעים של המאה העשרים.    

פתרון המשבר הכלכלי נעשה בעזרת גישה של מדיניות כלכלית חדשה שהיוותה פריצת דרך פסיכולוגית למדיניות נסיבתית פעילה המכונה לעתים קרובות "קיינסיאניזם". היא כרוכה בהתערבות פעילה של המדינה ונקיטה של צעדים אקטיביים שמטרתם הגדלת הייצור(*המדינה מגדילה את הביקוש ובעקיפין גדל הייצור) וכתוצאה מכך תגדל  התעסוקה בזמנים של מיתון.

ההשפעה המלאה והחשיבות הגדולה ביותר לסוג זה של מדיניות הגיעה לשיאה רק בשנות החמישים והשישים ואז היא באה לידי ביצוע יחד עם מדיניות זכויות עובדים פעילה. תפקיד המדינה על פי ההסדר של שנות השלושים היה יחסית נמוך והיציאה מהמשבר שהחלה בחצי השני של שנות השלושים נבעה בעיקר מהביקושים והצמיחה האדירה באירופה המשתקמת.
 

למרות שלגישה ה "קיינסיאנית" לא הייתה תרומה אמתית ליציאה מהמשבר, להסכם ולדרך הפתרון שעשו בו שימוש הייתה משמעות רבה. הפתרון הציג את תפקידי המדינה בדרך חדשה הכוללת שמירה על רמות אבטלה נמוכות והציעה מתווה להתמודדות עם חוסר האונים מול אבטלה שהיה, תוצאה של האמונה הנוקשה ברגולציה עצמית שהחל בשנות העשרים.

" הבית שלנו היה חדר עם תקרת ברזל בעליית הגג, חדר שבלע כמויות גדולות של עצי הסקה. נאלצנו לסחוב במעלי המדרגות את העגלה ואת הילד, ערימות של עצי הסקה ושקיות היו מפוזרות לאורך כל המדרגות. מים נאלצנו לאסוף בעליית הגג המחוספסת, והנוחות האחרת העלובה הכוללת שירותים חיצוניים. ביום הראשון של חודש אוקטובר, קיבלנו סוף סוף דירת חדר מודרנית. איזו הרגשה לפתוח את הדלת לכל הדברים החדשים והנחמדים, הרצפה המבריקה והברזים המלוטשים, מים חמים, מזווה אמתי עם אוורור, ארונות ושירותים עם כיור.חדר האמבטיה הייתה במרתף. השמחה שהרגשתי הייתה בלתי מתקבלת על הדעת - אני לא חושב שאני אוכל אי פעם לשכוח את החוויה הנפלאה."
(Quote from “Vi har inte fått något gratis”, Östergötlands Socialdemokratiska
Kvinnodistrikt’s Jubilee book, 1984)

בשנות השלושים החלו גם כמה רפורמות חברתיות ראשוניות הכוללות תמיכה משופרת למשפחות עם ילדים, חופשה סטטוטורית של שבועיים לעובדים והשתפרה התמיכה לקבוצות מסוימות של אנשים עם מוגבלויות. ההצעה להגדיל את הפנסיה הממלכתית ,(*הפנסיה הייתה נמוכה כל כך שכמעט אחד מכל שלושה גמלאים נזקק לתמיכה נוספת שנתנה לעניים) לא זכתה לרוב בפרלמנט לאחר ש"מפלגת החקלאים" חברה לשאר מפלגות הימין והתנגדה להצעה. ממשלתו של פר אלבין הנסון, התפטרה לאחר מכן באביב 1936 וחזרה שוב לשלטון לאחר שניצחה בבחירות שנערכו בסתיו באותה שנה.
 

בסתיו 1939, לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, הוקמה קואליציה רחבה שהכילה את כל המפלגות למעט הקומוניסטים. יושב ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית, פר אלבין הנסון נותר ראש הממשלה והקואליציה החזיקה מעמד עד לסיום המלחמה, כאשר הסוציאל-דמוקרטים יצרו שוב ממשלה על בסיס המפלגה עצמה.

מדינת הרווחה

העשורים שלאחר תום מלחמת העולם השניה לפעמים נקראות, "תקופת הקציר". זו התקופה שבה סוף סוף יכלה והצליחה המפלגה הסוציאל דמוקרטית להעביר את הרפורמות החברתיות הגדולות שחלמה ותכננה במהלך העשורים הקודמים, יחד כקבוצה הם ידועים כ"מדינת הרווחה".

הרפורמות הגדולות היו מבוססות על שתי התפתחויות שהיו תנאים הכרחיים שאפשרו את היווצרותה של מדינת הרווחה: רצון חברתי/פוליטי לחלוקה הוגנת של הרווחה וההתרחבות הכלכלית הגדולה שבאה בעקבות סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר ייצור המוני תעשייתי החל להשפיע באופן משמעותי על הכלכלה השבדית והתעשייה השבדית זכתה בעמדה חזקה מאוד בשוק העולמי.

כוחה של התעשייה השוודית התבסס על כלכלה ומדיניות עבודה, אך לא פחות על שיתוף הפעולה שנבנה בין 

הצדדים(*איגודים המקצועיים והמעסיקים). יחד הם הפכו למה שנקרא היום  "המודל השוודי ". מדינת הרווחה נבנתה.

בשנת 1947 קצבת ילדים הוצגה לראשונה והוגדלו מאוד קצבאות הפנסיה שחילקה המדינה. בשנת 1950 החליט הפרלמנט על תשע שנות לימוד חובה לכלל התלמידים, בשנת 1951 העניק החוק שלושה שבועות חופש לכלל העובדים ולאורך שנות החמישים הוגדל ביטוח הבריאות בהדרגה, ונבנו בתי מגורים מסובסדים על מנת להגדיל את מספר ורמת המגורים במדינה.

חלק גדול מהרפורמות עברו בהסכמה רחבה מאוד, יחד עם זאת מפלגות האופוזיציה מהימין לא היו מוכנות להגדלת המיסוי שנבע מהרפורמות, והצגתו של מס המכירה (מאוחר יותר שונה השם למס ערך מוסף,מע"מ)גרם להתנגדות חזקה במיוחד.

אחת הרפורמות במהלך שנות ה50 הובילה למחלוקת פוליטית נרחבת וארוכת טווח, תכנית הפנסיה המשלימה (ATP),  פנסיה שהיא בנוסף לפנסיה הלאומית הבסיסית. בפועל, הרפורמה השפיעה על עובדים ונושאי משרה. כאשר רוב הפקידים כבר היו עם הסכמי פנסיה משלימה המבוססים על הכנסותיהם. כאשר ניסיונות להביא הסכמים מסוג זה גם לעובדים ונושאי משרה נתקלו בהתנגדות המעסיקים, ובשלב זה התעורר הצורך להתמודד עם הבעיה ולתת לה פתרון פוליטי. ממשלת שוודיה הייתה קואליציה המורכבת מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית וממפלגת "איגוד החקלאים"(כיום מפלגת המרכז השבדית). לשתי המפלגות היו חילוקי דעות מהותיים בנושא ה ATP ובשל כך בחרה הממשלה להעלות את הנושא למשאל עם כללי ב 1957.

המשאל הציע שלוש חלופות: חלופה ראשונה של הסוציאל-דמוקרטים(המכונה קו 1) - זכות סטטוטורית לפנסיה מחושבת על פי הכנסות העובד ובמימון המעסיק. חלופה שניה(קו 2) של "איגוד האיכרים" - זכות לפנסיה(בחירה של העובד)במימון של העובד אך עם רשת ביטחון ממשלתית לקצבה(כנגד אינפלציה למשל).
החלופה השלישית(קו 3),נוסחה יחד על ידי השמרנים והמפלגה הליברלית וגם היא הציעה פנסיה מרצון אך על בסיס הסכם בין איגודי העובדים והמעסיקים וללא התערבות המדינה וגם ללא רשת ההגנה שלה.

  

תוצאות המשאל היו:
ההצעה של הסוציאל-דמוקרטים קיבלה 47.1 אחוזים מהקולות, מול 35 אחוזים  "קו 3" ו -15 אחוזים ל "קו 2" של מפלגת איגוד האיכרים מהקואליציה המשותפת .

כתוצאה מתוצאות המשאל, ממשלת הקואליציה התפרקה והסוציאל דמוקרטים המשיכו כממשלת מיעוט. באביב

של שנת 1958, הממשלה העלתה הצעת חוק ל "פנסיה תעסוקתית סטטוטורית" בהתאם להצעת המשאל "קו 1". כיוון שלסוציאל דמוקרטים לא היה רוב בפרלמנט(ממשלת מיעוט), הצעת החוק נפלה, והממשלה הודיעה על ​​בחירות. הסוציאל-הדמוקרטים זכו להישג מרשים בבחירות העוקבות - אבל למרות ההישג הגדול, הרוב הפרלמנטרי הסופי להצעה עדיין לא היה מובטח אלמלא אחד החברים של המפלגה הליברלית של הפרלמנט (Ture Königson),שהיה בעצמו עובד שכיר, בחר להימנע בהצבעה ולא לתמוך בהצעת מפלגתו.

רפורמת ה ATP הייתה יותר מאשר שיפור בפנסיה של עובדים רגילים. ההפרשות לפנסיה יצרו גם קרנות הון עצומות בשליטה ציבורית. הון זה שימש בעיקר לתנופת בניה עצומה ולסגירה מהירה של המחסור בדיור שנוצר בשנות החמישים של המאה העשרים. כתוצאה מבניית הקרנות שנות החמישים של המאה העשרים היו אם כן גם תחילתה של מדיניות הדיור המודרנית של שבדיה.

מדיניות התעסוקה ומדיניות הצמיחה של שבדיה היו קשורות אחת לשניה. הייתה מדיניות כלכלית מכוונת שנתמכת עד היום גם על ידי איגודי העובדים שלא לתמוך לא בעזרת מדיניות שכר ולא על ידי תמיכה כלכלית/סובסידיה לחברות לא רווחיות או מיושנות. להפך, האינטרס החברתי הוא שחברות לא רווחיות ייעלמו והעובדים יעברו למשרות אחרות עם פוטנציאל עתידי מבטיח יותר ויכולת טובה יותר לשלם שכר, אלו שהפכו מובטלים בעקבות סגירת החברות הלא רווחיות יקבלו תמיכה ממשלתית לחופשת הכשרה(דמי אבטלה בתקופה של הכשרה מקצועית) וישפרו את סיכוייהם למצוא עבודה חדשה ומכניסה יותר, ובמקביל שיפור הכישורים של כוח העבודה יוביל לפריון גבוה יותר(*תהליך שתורם להעלאת שכרו של העובד).   

במהלך שנות השישים של המאה העשרים, מדיניות הרווחה התרכזה בהרחבת השירותים הציבוריים. צרכים אלו היו דומים בחשיבותם הרבה לציבורים רחבים מאוד של האוכלוסייה, עובדים עצמיים, כמו גם שכירים: גישה טובה יותר לחינוך, בריאות משופרת, וטיפול טוב יותר בילדים כמו גם בקשישים.

הרחבת חוק חינוך חובה לתשע שנים אושר כבר בשנת 1950 ויושם בהדרגה עד לשנים הראשונות של שנות ה 60. בשנות השישים, הייתה השקעה גדולה בחינוך בעיקר בתיכונים ואוניברסיטאות, אוניברסיטאות ומכוני מחקר חדשים הוקמו בתקופה זו. מערכת הבריאות הורחבה כמותית ואיכותית. ככל שמספר הנשים שבחרו לצאת לעבודה הלך וגדל ,גדל גם הביקוש ליותר טיפול בילדים (מעונות יום). ההרחבה של מספר מעונות היום החלה ב -1960, אך הפער בין ההיצע לביקוש לא נסגר עד לתחילת שנות השמונים.

במהלך שנות ה -1970, חלו שינויים רבים וחשובים בחוקי דיני עבודה, תוך חיזוק מעמדם של איגודי העובדים מול המעסיקים בדרכים רבות. העובדים צברו את הזכות הסטטוטורית ל"תובנה"(*שיתוף מידע עם העובד) והחוק ל "נחישות בעבודה" (MBL) בחברות(* אין מקבילה בעברית לחוקים אלו אך החוק הישראלי מכיל זכויות דומות אם כי כוחו של העובד הישראלי מועבר חוקית במקום עם התאגדות בעיקר להסתדרות ולא לעובד/התאגדות מקומית. משמעות החוקים ,וזו קבוצה דיי גדולה היא זכות התאגדות וזכות להעביר מידע מהעובד לוועד,*רשימת החוקים תופיע ברשומה נפרדת) .

ביטחון תעסוקתי, "חוק התעסוקה" (LAS) מוסדר, תעסוקה וסיום העסקה(פיטורים ופיצויי פיטורים). הזכות הקודמת של מעסיקים להחליט בנושאים אלה לבדם הוחלפה לחובה לנהל משא ומתן עם האיגודים המקצועיים. ההשפעה של עובדים על סביבת העבודה שלהם התחזקה על-פי חוק, שגם נתן לנציגי בטיחות של איגוד מקצועי את הזכות להפסיק את העבודה בסביבה שמסכנת את בריאות העובדים.

רשומה קודמת                                                              רשומה הבאה